רשות האגו באבל: החלטות כוח רצון לאחר הפסד
אובדן סדוק את הבסיס לחיים הרגילים. בבוקר שאחרי הלוויה, העולם מסודר מחדש, וכך גם ההחלטות הקטנות שפעם הרגישו אוטומטיות. מה לאכול. האם להחזיר את השיחה. מתי לפנות את הארון. האם לקיים את ההבטחה שניתנה ליד המיטה. לבעלי סמכות אגו, לאבל יש צורה מסוימת, מכיוון שהרצון עצמו הוא מכשיר קבלת ההחלטות, והאבל מארגן מחדש את הרצון.
כיצד פועלת סמכות האגו בגוף
סמכות האגו שייכת לאלו עם מרכז לב (אגו) מוגדר, לפעמים משותף עם שורש או קודש מוגדרים בהתאם לתרשים המלא. קולו של קבלת ההחלטות אינו אנליטי. זה לא הקול של ההיגיון, הזיכרון או הציפייה החברתית. זה מדבר בגוף, לעתים קרובות כתחושה בחזה, בלב או בריאות התחתונות. השאלה שהיא עונה עליה פשוטה וקשה בצורה מטעה: מה אני רוצה? מה מרגיש לי טוב? למה הגוף שלי אומר כן?
מכיוון שמרכז הלב הוא מוטורי לגרון, סמכות זו מתבטאת לעתים קרובות בקול רם. החלטות אגו מגיעות לעתים קרובות כמילים: שם שנאמר, "כן" או "לא" נאמרים, לפעמים הבטחה המוצהרת. הרשות חיה בשלמות שבין כן פנימי לבין מחויבות מילולית. כאשר הגוף והמילה המדוברת מתיישרים, ההחלטה נכונה. כשהם מתפצלים, נוצר חיכוך.
מה הצער עושה לרצון
האבל הוא גל שנע בגוף, ומרכז הלב אינו פטור. עבור רשות האגו, אבל יכול להרגיש כמו חקירה עמוקה של הרצון האישי. שאלות צצות: האם עדיין יש לי את הזכות לרצות דברים? מה מגיע לי עכשיו? מי אני בלי האדם שאיבדתי? אלו אינן שאלות פילוסופיות מופשטות. הם מורגשים כהתכווצות או התרחבות בחזה, כובד, חלול.
הסיכון במצב זה הוא שהצוואה תהפוך למושאלת. האבל מלא בציפיות של אנשים אחרים. בני משפחה רוצים סוג מסוים של אבלים. תסריטים תרבותיים דורשים קור רוח, הכרת תודה או סטואיות. המוח, מותש ולא מוגן, יסכים בקלות "צריך" להחלטות שלא מרגישות כמו כן. עבור סמכות אגו, כוח הרצון השאול הזה מאכל במיוחד מכיוון שהוא חותך ישירות לערך העצמי, אותו מצע שמרכז הלב שולט בו.
המלכודת של הבטחות שניתנו בשבועות הראשונים
אחד הדפוסים הנפוצים ביותר לסמכות האגו באבל הוא הבטחת יתר. במכרז, ימים גולמיים לאחר אובדן, הגרון עשוי לדבר לפני שהלב הספיק להגיב. "אני אדאג להכל." "לעולם לא אתן לזה לקרות שוב." "אני מבטיח." לא תמיד אלו שקרים. הם לפעמים התגובה האמיתית של לב נדיב. אבל הם גם לעתים קרובות קול האבל המנסה לייצב את עצמו באמצעות מחויבות.
הסמכות כאן היא הקשבה סבלנית. מרכז הלב, כשהוא בריא, אמין לגבי מה שהוא יכול לקיים. הבטחה שמגיעה בשבועות הראשונים ללא לבד, מגולמת כן היא בדרך כלל הבטחה שהגוף לא הבטיח. התיקון הוא לא להשתיק את הגרון, אלא להאט אותו. לחכות לתחושה בחזה לפני שחותמים משהו במילים. לתת לגוף זמן להרגיש את כובד ההתחייבות לפני שיסכים לשאת אותה.
ניווט החלטות מעשיות
האבל מלא בהחלטות שאינן יכולות לחכות לשיווי משקל רגשי מוחלט. יש לוגיסטיקה, כספים, טקסים, לפעמים תלויים. סמכות אגו היא לא מתכון לשיתוק. עם זאת, זהו מתכון לכנות עם עצמך. הגוף עדיין יודע. זה אולי יודע בצורה שקטה יותר מהוססת מהרגיל. האבל מרכך אך אינו משתיק את האות. כן קלוש הוא עדיין כן. לא הדוק הוא עדיין לא. הטעות היא לעקוף את האות הקלוש בקול החובה הרם יותר.
זה עוזר להחצין את התהליך. דברו את ההחלטה בקול רם, אפילו רק אל עצמו, ושימו לב לתגובת הגוף. שימו לב אם הגרון נפתח או נסגר. שימו לב אם המילים מרגישות כמו אמת או ביצוע. סמכות אגו היא לא לקבל את התשובה הנכונה באופן מיידי. מדובר בכיבוד הזמן שלוקח לגוף למצוא את התשובה שלו, גם כשהעולם נע במהירות סביב האובדן.
בנייה מחדש של צוואה מבלי להכריח אותה
בסופו של דבר, הרצון חוזר. זה לא חוזר כמו שהיה. מרכז הלב, לאחר שעבר מעבר גדול של אבל, מכייל לעתים קרובות מחדש את מה שהוא מעריך ומה הוא רוצה. זה לא כשל בסמכות. זו הרשות שעושה את עבודתה. תיאבון מחודש הוא סוג של כנות, לא בגידה.
הנוהג הוא להמשיך לשאול את השאלה מבלי לדרוש תשובה. להמשיך להקשיב לחזה. להמשיך לדבר רק מה שהגוף הסכים לו. האבל יסתיים, לא במובן שהאהבה מסתיימת, אלא במובן שהחיים חוזרים לתנועתם קדימה. כשזה יקרה, הרצון שיוביל אותך קדימה יהיה שלך, לא הרצון שהאבל שאול ממישהו אחר, לא הרצון שצריך לפצות בשמך. זה יהיה הכן השקט והגלום שחיכה, בסבלנות, שתבחין בו שוב.