שער 41 שורה 2: התקווה של הנזיר
הקו בתוך השער
שער 41, פנטזיה (ירידה), הוא השער של התכווצות שקודמת להתרחבות, של תקווה הנישאת דרך הפשטה של מה שכבר לא חיוני. היכן שקו 1 חוקר האם התקווה אמיתית,קו 2 הוא הנזיר שכבר יודע - הידיעה הטבעית, מבוססת הגוף, של מישהו שנסוג פנימה כדי להקשיב. המפתח שלו הוא הדמוקרטי הטבעי של התקווה: זה שסמכותו לדבר על מה שאפשרי אינה נובעת מלימוד או ניסיון, אלא מנסיגת זמן מספיק כדי להרגיש את זרע ההתחלה החדשה בגוף עצמו.
ההרמוניה ברמה 6 מעניקה לקו השני הזה איכות אובייקטיבית, מודל לחיקוי, המתבטאת באמצעות ענווה ולא תצוגה. זוהי הפרספקטיבה של הקו השישי - המבט מלמעלה משדה הקרב - אך מסונן דרך השקט השקטה והבלתי ביצועי של הקו השני. התקווה כאן היא לא תיאטרלית. זה פרטי, מגולם ומדבק בשקט.
הטון הקלאסי
בהתכתבות אי צ'ינג, השורה השנייה מתעלה ביופיטר (♃) ונופלת תחת השבתאי (♄) לרעתו. יופיטר מברך את הקו הזה באופטימיות הטבעית, הנדיבות והאמונה בתבנית גדולה יותר - הקרנה של עתיד מיטיב. שבתאי, כשהקו מכווץ, מביא את האבל הכבד של הירידה, את השכנוע ששום דבר לא מגיע, שמה שאבד לעולם לא יוחלף. הקו חי על הציר המדויק בין שתי הכוחות הללו: אני אהיה מתקיים ושום דבר לא יגיע.
המתנה - מודעת ובריאה
כאשר שורה 2 מתוך 41 פועלת במתנה שלה, האדם נסוג באופן אינסטינקטיבי מהרעש של העולם כדי לגשת לתחושת תקווה מגולמת. אין צורך שיגידו להם שהדברים יסתדרו; נראה שהתאים שלהם יודעים. זהו הביטוי הטבעי של הקו - החוכמה המתעוררת ללא מאמץ, לעתים קרובות בבדידות, דרך הליכות, דרך שינה, דרך תקופות של חוסר פעילות לכאורה.
בגלל ההרמונית השישית, הידיעה הזו נושאת אובייקטיביות שקטה: אין זו פנטזיה במובן המחריד, אלא תפיסה אמינה, לעתים קרובות לא מילולית, של האופן שבו הירידה מכשירה את הדרך לעלייה. שורה 2 הבוגרת של 41 חוזרת אז מההרמיטאז' כדי להיותדמוקרטית של תקווה - הם חולקים את מה שהם הרגישו באופן שנותן לאחרים רשות לחכות, לסמוך, להתרכך. הם מובילים בלי לטעון שהם מובילים. הסמכות שלהם היא הגוף, לא הטיעון.
הצל - ביטוי לא עצמי
בצל שלו, שורה 2 מתוך 41 קורסת לתוך הנזיר המתבודד שאוגר תקווה - או, יותר מכאיב, שמאבד אותה. אבלו של שבתאי משתלט: הפנטזיה הופכת לייאוש, הירידה נקראת ירידה קבועה, והנסיגה שנועדה לחדש הופכת לכלא. הדמוקרט הטבעי הופך לאנטי-חברתי, מסרב לחלוק תקווה שהם כבר לא מרגישים, או מסרב לבחון את החזון הפנימי שלהם מול העולם.
ההרמוניה השישית כאן הופכת לשיפוט עצמי קשה - המודל לחיקוי פונה פנימה, צופה בעצמו נכשל. הגוף, במקום להיות מקור הידיעה, הופך למקור התלונה. ה "טבעי" ניוון איכותי לכדי קיפאון, וההבטחה של השער - הירידה הזו תמיד קודמת להתחלה חדשה - נשכחת.
איך השורה הזו מופיעה
כקו פרופיל בתצורת קו 2 (מקרן או מחולל), אדם זה מגיע לחייו עם קצב מובנה של נסיגה וחזרה. הם אלה שנעלמים, נוטים למשהו בלתי נראה, ומופיעים שוב בשכנוע שקט. הם דמוקרטיים בסמכותם וצריך להזמין אותם לדבר, אבל ברגע שהם מוזמנים, דבריהם נושאים את משקלה של האמת המגולמת.
כהפעלה פלנטרית, שורה 2 ב-41 מופיעה כנושא חיים חוזר של מתבקש ללחכות ולסמוך בתקופות של אובדן או צמצום, מתוך הבנה שההמתנה עצמה עושה את העבודה. מעבר שפוגע בקו הזה הוא הזמנה להפסיק להתאמץ ולתת לאינטליגנציה של הגוף ליידע את הנפש - לזכור שתקווה, בצורתה הטהורה ביותר, היא משהו שהגוף מחליט הרבה לפני שהאישיות מסכימה.