צלב זווית שמאלית של הסחת דעת - שער 56 (גירוי)

צלב זווית שמאלית של הסחת דעת - שער 56 (גירוי)

הנושא של הסחת דעת

צלב הזווית השמאלית של הסחת הדעת בנוי סביב פרדוקס: הסחת דעת, בתצורה זו, אינה פגם של תשומת לב אלא פעולה מכוונת של הובלת מוחות למקום אחר. הצלב מכיר בכך שבני אדם תפוסים כל הזמן - בדאגה, בחובה, ברעש של ההתניה שלהם - ושאחת המתנות החזקות ביותר שאדם יכול להציע היא היכולת להוציא אחרים מהעיסוק הנוכחי שלהם. האדם עם הצלב הזה נושא את העיצוב של הפיכתו לפתח. באמצעות נרטיב, טון, נוכחות או אנקדוטה, הם מושכים את המודעות של המאזין למסגרת אחרת, ובמסגרת החדשה הזו, משהו משתחרר, מתיישב או מסדר את עצמו מחדש. הסחת הדעת היא התרופה, אם כי לעתים רחוקות היא מזוהה ככזו.

הזווית השמאלית והקארמה הטרנספרסונלית

הזווית השמאלית נושאת קארמה טרנס-פרסונלית. בניגוד לזווית הימנית, שבה הצלב מכוון בעיקר פנימה כלפי האישי והאינטימי, הזווית השמאלית מכוונת את ההתגלמות החוצה - כלפי האחר, השבט, המוח הקולקטיבי. הקארמה המדוברת אינה של הפרט. הקארמה היא שעוברת דרך האדם למען אחרים. האדם הוא כלי, בין אם הוא מבין זאת ובין אם לאו, למעין חילופי דברים אנרגטיים שבהם נושא החיים שלו, המתבטא כלפי חוץ, נוגע ומסיט את השדה הקארמתי של אלה שהם נתקלים בו. סיפור, בזווית זו, אינו ביטוי עצמי; זה מעשה טרנס-פרסונלי.

שער 56 - גירוי בגרון

שמש מודעת בשער 56 מתקן את המתנה של מספר הסיפורים כציר המרכזי של הגלגול. שער 56 יושב במרכז הגרון ונקרא סטימולציה, אם כי שמו הישן יותר, הנודד, קרוב יותר לאופי השורש שלו. זה השער של היוצא, מתכנס וחוזר לדבר. היליד לא תמיד נוסע פיזית; לעתים קרובות יותר, הם משוטטים בספרים, שיחות, זיכרונות וחיים נצפים. הם אספנים של שברים - הניסיון שלהם, מה שהם שמעו מאחרים, ובעיקר המצאה טהורה, סוג של המצאה שמתגלה כבעלת אמת מדויקת יותר מכל תיאור מילולי.

שער 56 הוא השער שהופך חומר גלם לקול. הגרון כאן מחווט לא לפקודה או לוויכוח אלא לספור - לצורת סיפור שהתחיל היטב.

איך השמש המודעת מעצבת את מטרת החיים

מכיוון שהשמש מודעת, יכולת מספר הסיפורים ערה ומודעת. האדם יודע, לעתים קרובות מילדות, שהוא רואה את העולם כחומר לספר. הם לא יכולים שלא להבחין באנקדוטה שבתוך האירוע הרגיל, במוסר החבוי בצירוף המקרים. מודעות זו מביאה אחריות: השמש המודעת בשנת 56 חייבת ללמוד שלא כל סיפור נועד להיות מסופר בקול, ושהסיפורים המוצעים לילדים או לעייפים נושאים מטען שונה מהסיפורים המסופרים לעמיתים. כאשר נותנים למתנה להבשיל, האדם הופך לשומר של תשומת הלב עצמו - תזכורת חיה לכך שהמוח, שמדי פעם משתחרר מכוח המשיכה שלו, חוזר קל יותר.