תגובת מרכז קודש בקבלת החלטות אמנותית
יש קול שקט בתוך כל אמן שיודע. זה לא מדבר במשפטים, וזה לא מתווכח עם התוכניות שלך. זה נשמע יותר כמו רטינה קטנה וכנה מהבטן. העיצוב האנושי קורא לזה התגובה של מרכז הקודש, ולכל מי שיוצר, זהו אחד הכלים המעשיים ביותר במערכת כולה.
המנוע מתחת לצלעות
הקודש יושב ממש מתחת לטבור, תחנת הכוח של הגוף לכוח החיים ולסיבולת. בעיצוב אנושי, זהו המנוע הגדול ביותר. זה מפעיל את השרירים, העיכול, המין, והכי רלוונטי עבורנו - את האנרגיה לעשות עבודה משמעותית. מרכז קודש מוגדר, מהסוג שנמצא בסוגי גנרטורים ומחוללי ביטוי, נותן גישה עקבית ומתחדשת לזרם זה. סקראל לא מוגדר, שנמצא במקרנים, מניפסטורים ומחזירי אור, אין לו מאגר כזה שאפשר לשאוב ממנו.
זו לא היררכיה. זהו תיאור של חיווט שונה. ה-Sacral המוגדר הוא מחולל. ה-Sacral הבלתי מוגדר הוא אנטנה. שניהם חשובים, ושניהם יכולים להוביל לחיים יצירתיים שמרגישים בר-קיימא ואמיתיים - אבל רק בשימוש נכון.
שני הצלילים שמנהלים את הקריירה שלך
כאשר הקודש מוגדר ואתה מכוון, הוא מדבר בשני צלילים: "אה-הא" ו-"אהן-אהן". אלו לא מילים. הם קרניים, לרוב מחוסרי הכרה, והם מגיעים במהירות הבזק. אתה מרגיש שהבטן שלך אומרת כן לפני שהמוח שלך יצר משפט. או שאתה מרגיש חוסר תחושה רכה לפני שההיגיון תופס.
עבור אמן, זה הכל. האם לקחת את העמלה הזו? "אוהן-אהן." האם ללמוד את הכלי הזה, לנסות את החומר הזה, לגשת למשתף הפעולה הזה? "אה-הא." המוח יציע סיבות. הקודש לא מתעניין בסיבות. הוא יודע את האמת של האנרגיה שלך, כרגע, על הדבר הספציפי הזה.
התרגול פשוט וקשה באופן מפתיע. כאשר שאלה נוחתת בגוף שלך, אתה מחכה. אתה לא חושב על זה עד הסוף. אתה מפיל את תשומת הלב מתחת לטבור