ערוץ 12-22: סמכות רגשית ובהירות אובדן
ההפסד מגיע לפני שאנחנו מוכנים לזה. ולמי שנושאים את ערוץ 12-22 של פתיחות, האובדן מגיע באופן שדורש משהו יוצא דופן: אי אפשר לעקוף אותו במילים, ואי אפשר לפתור אותו בשיחה אחת. הערוץ בין מקלעת השמש לגרון, העשוי משער 12 (עמידה) ושער 22 (פתיחות), הוא אחת האינטליגנציות הרגשיות הגדולות ב-BodyGraph. זה מקשר את הגוף המרגיש ישירות לקול, מה שאומר שהלב והפה מחוברים יחד, ואין למהר לשניהם.
שני השערים עובדים יחד
שער 12, הנקרא לפעמים זהירות או עמידה, הוא האנרגיה של משיכה לאחור, של אי דיבור בטרם עת. זה הקול שיודע שמשהו עדיין לא הבשיל. שער 22, הנקרא פתיחות או חסד, מביא עומק רגשי, רגישות חברתית וחסד של הלב. זה מרגיש את החדר. זה מרגיש את החבר. זה מרגיש את האובדן. כאשר שני השערים הללו מתחברים, הם יוצרים ערוץ שכל מטרתו היא לחכות לבהירות רגשית לפני ביטוי מה נכון.
זו לא חוסר החלטיות. זו חוכמה לגבי תזמון. בני ה-12-22 יודעים, בגוף, שמילים מוקדמות בעניינים רגשיים גורמות לחרטה. מילה טובה שנאמרת ברגע הלא נכון יכולה לפצוע. אמת שהוכרזה לפני שהורגשה יכולה להתקשות למשהו שהדובר כבר לא מאמין בו. הערוץ בנוי כדי למנוע זאת.
סמכות רגשית ומציאות הגל
עבור כל מי שיש לו מקלעת שמש מוגדרת, הגל הרגשי הוא קבוע. תחושות נעות במחזוריות: מנקודת שפל של עצב או נסיגה, למעלה דרך פסגה של תקווה או בהירות, וחוזרת למטה. ה-12-22 הוא הערוץ שלוקח את הגל הזה ומצמיד אותו לשפה. זה רוצה לדבר מה שהוא מרגיש. זו המתנה שלו. אבל המלכוד שלו הוא שהגל צריך להשלים תחילה את תנועתו.
בצער, זה הכל. האדם עם 12-22 לא יכול לחשוב את הדרך שלו מתוך צער בישיבה אחת, ואסור לו לנסות. אם שואלים אותם למחרת האובדן האם הם בסדר, או מה הם צריכים, או איך צריכה להיראות ההלוויה, כמעט מובטח שהתשובה שהם נותנים תהיה שגויה, לא בגלל שהם לא ישרים, אלא בגלל שהגל עוד לא הגיע לשיא. הבהירות תגיע. הגל ישא אותם לשם. אבל צריך לרכוב עליו.
לרכוב על הגל פירושו לתת ליום להיות רע ולחכות מבלי לנסות לתקן אותו. זה אומר לדחות את השיחות החשובות על האדם שמת, את ההחלטות המעשיות בעקבות אובדן, אפילו את המילים המנחמות שהוצעו לאחרים, עד שהגוף יגיד שהגל התהפך. זה לא קור. זו הכנות הרגשית המדויקת ביותר שבני 12-22 יודעים.
מה שהפתוח 12-22 עושה בצער
כאשר מקלעת השמש אינה מוגדרת, ה-12-22 אינו ערוץ עקבי; הוא דוגם ומגביר. בהפסד, זה יכול להיות מבלבל. האדם עלול לחוש גל של אבל שאינו שייך לו בפועל, לקבל על עצמו את צערו של חבר אבל כאילו היה שלו, או להרגיש לחץ לדבר לתוך הרגע הרגשי כי זה מה שעושים הסובבים אותו. הם עשויים לומר דברים מנחמים שהם לא מתכוונים, פשוט כי האוויר מרגיש כבד והשתיקה מרגישה לא בסדר.
זה לא פגם. זו הזמנה ללמוד את ההבדל בין מה ששייך לתחום. הפתוחה 12-22 צריכה להאט את הקצב בצער ולשאול: האם התחושה הזו עולה ממקלעת השמש שלי, או שאני מתכווננת לחדר? כשהתשובה לא ברורה, ההמתנה היא האסטרטגיה. המערכת הרגשית הפתוחה היא החזקה ביותר כאשר היא מכירה בכך שאין לה גל משלה לרכוב, ובמקום זאת נכנעת לאסטרטגיה ולסמכות לכל החלטה חשובה.
מתנת הדיבור האדיב בהפסד
יש מתנה מסוימת שה-12-22 מציעים בטריטוריה של אובדן, והיא המתנה של המילה הנכונה בזמן הנכון. אנשים עם ערוץ זה מוגדר, כשהם רוכבים על הגל שלהם במלואם, לרוב יודעים בדיוק מה לומר בהלוויה, בכרטיס, מעבר לשולחן המטבח שנים מאוחר יותר. שער 22 נקרא גרייס מסיבה כלשהי. הוא נושא מתיקות, דיוק רגשי, שנוחת כי התזמון היה מכובד. שער 12 דאג לכך.
למישהו שהולך לצד אבל בן 12-22, הבקשה פשוטה. אל תדחוף להחלטה היום. אל תבקשו מהם לבצע סגירה לפני שהם חשו את כל תנועת הגל שלהם. סמכו על כך שהבהירות תגיע, וכשתגיע, יהיה שווה לחכות למילים. למהר אותם זה הדבר היחיד ששובר את הערוץ.
לתת לגל לשאת את המילים
אובדן, כמו כל אמת רגשית, הוא גל. ה-12-22 הוא הערוץ שמתרגם סוף סוף את הגל הזה לדיבור, והוא עושה זאת בצורה הטובה ביותר כאשר מותר לו להיות איטי. בין אם היא מוגדרת או פתוחה, ההוראה של ערוץ זה זהה: להרגיש את כל ההרגשה, לחכות לסמל, ורק אז לדבר. כל דבר שנאמר לפני כן אינו בהירות. זו תגובה. ה-12-22 יודע את ההבדל, עמוק בגוף, וכאשר מכבדים אותו, הוא הופך לאחד הכוחות המפורשים ביותר מבחינה רגשית בכל חדר שבו אובדן מוחזק.